תמי רוסו לייזרוביץ-טיפול במשבר באמצע החיים
 
 
 
 
072-3226836
זהו מספר מקשר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הבלוג שלי

 
 
 
 
 
 
 

גיל 49

 
הן הקבלה, והן מדע הרוח האנטרופוסופי, מתייחסים לגיל 49 כנקודת מפנה בחייו של האדם. שתי נקודות מבט אלה, רוחניות במהותן, מציינות את גיל 49, כגיל בו האדם, בפעם הראשונה בחייו, מקבל את זכות הבחירה לגבי המשך מהלך חייו.

רודולף שטיינר, הוגה מדע הרוח האנטרופוסופי, מתייחס לחייו של האדם, מהלידה ועד המוות, כקטע מקיום רחב יותר, המתחיל לפני לידתו וממשיך לאחר מותו. מתוך כך, שטיינר טוען שעד גיל 49 מהלך חייו של האדם קבוע מראש והוא למעשה משלם "חובות" מגלגוליו הקודמים – יחסים בלתי פתורים עם אנשים קרובים שמצויים בסביבתנו גם בגלגול הזה, התפתחות שהתחלנו ולא השלמנו ועלינו להשלים או לתקן בגלגול הזה וכן עוולות שגרמנו בשוגג או במזיד בגלגולים קודמים ועלינו לתקן בגלגול הזה.

נוסף על אלו, ראייתנו את המציאות עד גיל זה אינה צלולה, אלא מושפעת מהתניות שיוצרות הבניות נוירולוגיות, פסיכולוגיות, חברתיות ואחרות - הרצונות שהורינו הנחילו לנו, הציפיות שלהם מאתנו, דעותינו הקדומות, הרכוש שלנו, הפחדים והחרדות שלנו מפני שינוי, רגשות האשמה, הדימוי העצמי שלנו ועוד.

עפ"י שטיינר, עד גיל 49, אט אט, במשך השנים, אנו פורעים את חובותינו, ומשתחררים מהכבלים ומההתניות שמנהלים את חיינו. עד שבגיל 49 אנו משתחררים סופית מקרמת העבר. זהו הגיל שבו אנחנו יכולים סוף סוף לתכנן את עתידנו, מתוך בחירה אמיתית ומשוחררת מכבלי העבר.

על פי הזוהר, תורת הסוד בקבלה, כל מעשינו וכל פועלינו במהלך היובל נתונים מראש. כלומר, אין לנו יכולת של ממש להשפיע ולשנות את מהלך חיינו. גורלנו מוכתב מראש, ואין בידינו בחירה של ממש.

אולם, בגיל 49, בחיינו הבוגרים, ניתנת הבחירה בידינו האם להמשיך ולהחיות את חיינו על הגורל הקבוע מראש, או להשקיע את מרצנו בהתפתחות רוחנית ותודעתית: "כל אחד יחזור בו למדרגתו שנשמתו נאחזת משם"- אומר הזוהר. למעשה, זה הזמן שבו אנו יכולים לסקור את חיינו, ולהעניק פרשנות שונה לאירועים שחווינו, ולמצוא מתוכם את יעודנו ומשמעות יעודנו הרוחנית.

זהו תהליך המותנה בבחירה חופשית, והוא אינו קל, אך זהו מסע מרתק שטומן בחובו מתנות רבות ומשמעותיות.
 
 
 

סינכרוניסיטי

 
כולנו מכירים את הרגעים האלה שאנחנו חושבים על מישהו והוא בדיוק מתקשר, חולמים על מישהו מהעבר, שלא ראינו שנים ולמחרת פוגשים אותו במקרה ברחוב.

קרל גוסטב יונג היה הראשון לתת שם לתופעה – סינכרוניסיטי synchronisity)). כוונתו היתה לצירופי מקרים שאנחנו חשים אותם כבעלי משמעות, שלא אורגנו מראש על ידי חוקי הטבע או התכנון האנושי. יונג טען שהתופעה הסינכרונית מתרחשת כדי להביא אותנו למודעות למשמעות שצפונה בה, כדי שתהיה לנו רשות נתונה לבחור את דרכנו. כלומר, אותו מפגש מקרי כביכול נועד להסב את תשומת ליבנו לחלק לא מודע בתוכנו, ולסייע לנו בבחירת המשך דרכנו.

לעיתים, סינכרוניסיטי מתקיימת בין אנשים קרובים, כגון – חברים קרובים או בני משפחה, ואנו מייחסים לו עדות לקשר העמוק שקיים בין שתי הדמויות. זו גם הסיבה, שלעיתים מתקיים קשר כזה בין מטפל למטופל.

ההתרחשות הסינכרונית מכוונת אותנו, ואפילו מחייבת אותנו, להיות מודעים למשמעות שהיא נושאת בחובה. אם יש חלום שחוזר על עצמו, הוא מיועד להסב את תשומת לבנו לנושא מסוים. אם מתקיים מפגש מקרי, עם אדם מסוים, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה המשמעות שהאדם הזה הביא לחיינו? מה מטרת המפגש המקרי הזה בזמן המסוים הזה בחיינו? האם תכונותיו אמורות לשקף לנו משהו בתוכנו, או אולי מעשיו או תפקידו אמורים לסמן לנו את השלב הבא בדרך בה אנו צועדים?
השאלה שאנו אמורים לשאול את עצמנו אינה למה זה קרה, אלא, מה זה רוצה ממני?

החיים מזמנים לנו צירופי מקרים רבים, אך אנו עיוורים לרובם. למעשה, הפתיחות שלנו משפיעה על תשומת הלב שלנו לאירועים האלה. כשאנו נמצאים במצוקה, במצב רגשי קיצוני או במצב של מעבר, ההגנות והתודעה שלנו מתרופפות, ואז אנו מצויים במצב שבו אנו זקוקים להכוונה.

בזמנים האלה נוצרת בנו הפתיחות המתאימה והמספיקה, כדי לשים לב לסינכרוניות שמתרחשת, להתייחס אליה ברצינות, ולחשוף דרכה את התכנים החבויים בחיינו. נראה שתוכן נפשי-רגשי מסוים שמפעיל את נפש האדם, בנקודת זמן מסוימת בחיינו, מזמן אלינו באותו זמן אובייקטים ואירועים בעולם המציאות החיצונית, שמבטאים את אותו תוכן. זו התרחשות שקורית מעצמה, באופן לא מודע.

מטרתו של ארוע סינכורני, היא לפתח את המודעות שלנו ולשרת את ההגשמה העצמית של יעודנו.